עצמאית בשטח 

שלוש שנים חלפו מאז הפכה ליאת נכה לצמיתות. היא נפצעה קשה. עברה שיקום ארוך אך לא אמרה נואש. היא מתגוררת בדירה משלה עם כלב חמוד ואומרת לנו: "נכים הם אנשים רגילים כמו כולם רק עם כסא גלגלים"

לפני כשלוש וחצי שנים נסעה ליאת, אז בחורה בת 20, חיילת משוחררת, לטיול של סוף שבוע בעיר טבריה, עם חבריה מבית שמש.

בדרך חזרה לבית שמש, סמוך לכביש מעלה אדומים, איבד נהג הרכב את השליטה על ההגה. כתוצאה מכך. התהפך הרכב וכל יושביו נפצעו פציעות קלות עד בינוניות. ליאת נפצעה קשה והועברה לבית החולים כשהיא במצב של הכרה מלאה וחוסר תחושה ברגליים, כתוצאה מפגיעה בחוט השדרה.

ליאת, בת שנייה למשפחה בת שישה ילדים, היא בתם של סימונה ואיציק קובו, הצלם הידוע ביותר בבית שמש, המוכר ברחבי העיר גם כבעל קיוסק ספורט טוטו. היא שירתה בצבא בבאר שבע כאחראית מחסן. בתום שחרורה, עבדה תקופה אצל אביה איציק וניהלה את הקיוסק המשפחתי.

לאחר יומיים של שהות ביחידת טיפול נמרץ של בית החולים 'הדסה' עין כרם וניתוח לקיבוע עמוד השדרה, שארך שמונה עשרה שעות, בישרו הרופאים לליאת ובני משפחתה, שכתוצאה מנתק של שלוש חוליות בעמוד השדרה, היא לא תוכל ללכת בעתיד. יחד עם זאת, הרופאים לא שללו אפשרות של מעשה ניסים שבו תוכל ליאת לשוב ולצעוד על רגליה, אך במהלך שבועיים ששהתה במחלקה האורטופדית חזרו והדגישו בפניה, כי פציעתה היא בלתי הפיכה ושלא תצפה שוב ללכת.ליאת הועברה לבית החולים הר הצופים ושהתה במחלקת השיקום במשך פרק זמן של שמונה חודשים.

נפגשתי עם ליאת ואביה איציק בביתה בעיר מודיעין, בה היא מתגוררת מזה כשנה וחצי מאז הפציעה. ביתה מרוהט בטוב טעם והוא אופנתי וצעיר.

כיצד התמודדת באותה תקופה שלאחר הפציעה?
"לפני הפציעה הייתי בחורה תוססת, מלאת שימחת חיים. אהבתי לצאת, לטייל ולרקוד במסיבות עד אור הבוקר. פתאום ראיתי את עצמי, ילדה בת 20 שרק החלה לחיות, בכסא גלגלים... לא קיבלתי את העובדה שזה קרה דווקא לי! התוכניות שלי נעצרו.

החיים שלי נעצרו. שהיתי עם אנשים קטועי גפיים, עם חולים במחלות שונות ועם אנשים שנפצעו בפיגועים. הייתי מביטה במראה ואומרת לעצמי: זאת מישהי אחרת, זאת לא אני. שלושה שבועות לאחר הניתוח לקיבוע עמוד השדרה, שכבתי על הגב ללא תנועה, האחיות היו הופכות אותי כל שעתיים על מנת למנוע מהגוף ליצור פצעי לחץ. הייתי צריכה ללמוד הכול מחדש.

פעולות פשוטות יום יומיות, שנראות לכולנו מובנות מאליהם, הפכו לפרויקט של לימוד מחודש. הייתי צריכה ללמוד להפעיל שוב את שרירי הגוף, ללמוד להתקלח, להבריש את השיער, לצחצח שיניים וכדומה".

מה הייתה שיגרת יומך בשיקום?
"הייתה לנו השכמה בשעה חמש בבוקר. לאחר מכן, היו מסייעים לנו להתקלח, לצחצח שיניים, להתלבש. לאחר ארוחת הבוקר, היינו יורדים לטיפולים שונים כגון: ריפוי בעיסוק, טיפולים פיזיותרפיה, שיחות עם פסיכולוגית ועוד...".

האם השיחות עם הפסיכולוגית עזרו לך להתמודד טוב יותר עם מצבך ועודדו אותך?
"הפסיכולוגית עזרה לי. כל הזמן היא אמרה לי שהיא מבינה אותי, אבל אני רוצה לציין, שאף אחד לא יכול להרגיש באמת מה עובר על אדם במצב הזה. זה לא כמו להיות במקומו. בשיקום, הכרתי שלושה חבר'ה שעברו תאונה והיו במצב שלי והתפתחה בינינו חברות, מעין שותפות גורל".

בני משפחתך, בעיקר הורייך, שהו כל העת לצידך ותמכו בך לאורך כל הדרך. מה עבר עליהם באותה תקופה?
"הוריי שהו לצידי במשמרות. הם ביקרו אצלי יום יום. הם חיזקו ועודדו אותי כל העת. הם לא נתנו לי להרגיש שונה. הם לא נתנו לי לשקוע ברחמים עצמיים ולא נתנו לי להרגיש שהם מרחמים עליי. הם אמרו לי שיכול להיות יותר גרוע, שיכולתי להיהרג להיפצע בראש או לאבד את ידיי. הם עזרו לי להישיר מבט אל הפציעה ולהתמודד איתה. אימי, סימונה, היא החברה הכי טובה שלי בעולם.

היא תומכת, מייעצת ומפרגנת לי בלי סוף. אבי, איציק, לא נתן לי מעולם להישבר. תמיד נתן לי את הכוח להמשיך הלאה. היה רגע מסוים שהוא אמר לי: "ליאת אם הייתי יכול הייתי נותן לך את רגליי". האחים שלי- ישי, דרור, סהר, אורי ואליה- התייחסו אליי מדהים. אני כאן היום בזכותם".

כיצד התנהלו חייך לאחר תום תקופת השיקום?
"כשחזרתי לבית בבית שמש, כל המשפחה נאלצה להתמודד עם שינויים באורח החיים של כולנו. חזרתי הביתה למצב חדש שלא הכרתי וזה לא היה קל. כל בני המשפחה היו חזקים בשבילי. אלמלא הם, הייתי נשברת. חלק גדול ומשמעותי בשיקום שלי אני זוקפת לזכותם. אחי דרור, למשל, לא עשה לי הנחות בקשר לתפקודי היום יומי.

אם לדוגמא, היה נופל לי חפץ מהיד הוא היה מעודד אותי להתאמץ ולהרים אותו לבד ולא היה מרים אותו במקומי. בהמשך, הבית היה קטן ולא מותאם לכסא הגלגלים ועברנו לגור בשכירות בדירת קרקע".

האם חשבת, כחלק מהשיקום, להגשים את חלומותייך מלפני הפציעה?

"בראש ובראשונה, נאלצתי להתמודד עם הקבלה של המצב החדש. למדתי לחיות במצב של קבלה, מתוך השלמה עם המצב, מבלי להתמרמר ולבכות על גורלי. כחלק מהרצון להתמודד לבד ולהוכיח לעצמי שאני יכולה לעשות זאת, עברתי דירה לעיר מודיעין, שבה יש נגישות רבה לאנשים נכים. בעיר בית שמש, לצערי, אין נגישות לצרכי הנכים. במקומות רבים ישנם רק מדרגות ללא שיפוע וקל וחומר ללא מעליות. זה דבר שגורם לעוגמת נפש רבה.

במעבר לעיר מודיעין, רציתי, בין היתר, להתנתק מהעבר ולצאת לדרך חדשה. החלטתי, שמהמצב של הפציעה אצא מחוזקת ולא נואשת, שמכאן והלאה אתקדם ולא אצעד אחורה. החלטתי, שאם התמודדתי עד עכשיו עם המצב, הכול 'קטן עליי'. אני יכולה לעשות הכול. הענקתי במתנה לאחי דרור טיול לחו"ל להולנד ויצאנו יחד. עם כסא הגלגלים טיילנו במשך שבוע ונהנינו מאוד. בעיר אמסטרדם ישנה נגישות רבה לנכים. בכל מקום, בסמוך למדרגות, ישנם רמפות שמיועדות לכסא הגלגלים.

בארץ למשל, ברכבת ישראל, יש להודיע לתחנת הרכבת יממה מראש על נסיעה בכסא גלגלים. באמסטרדם, לעומת זאת, מגיעים ישירות לתחנה מבלי להודיע מראש. עובדי התחנה ניגשים ומסייעים לנכה עם הכסא והמזוודות. אינני יודעת אם הייתי נוסעת לטיול הספציפי הזה לפני הפציעה".

מה מעשייך בימים אלה? מה תוכניותיך לגבי העתיד?
"בימים אלה אני לומדת נהיגה. עברתי את התיאוריה במבחן הראשון אליו נגשתי. למרות הטראומה הקשה, שעברתי בעקבות התאונה, החלטתי שאני רוצה לנהוג. כרגע, אני בשיעוריי הראשונים להגשמת חלומי להוציא רישיון נהיגה. יש לי מורת נהיגה מדהימה ששמה איבון. היא מחזקת ומעודדת אותי.

היא מעניקה לי בטחון על ההגה. אני אוהבת לנהוג ונהנית מכול רגע. במקביל לשעורי הנהיגה, אני לומדת לקראת השלמת בגרויות בתל אביב. שאיפותיי, בנוגע לעתיד, הם להמשיך וללמוד. אולי מינהל עסקים".

עברת תקופה לא קלה ונראה שאת מתמודדת יפה עם מצבך. אנשים רבים במצבך שוקעים בדיכאון וקשה להם עד מאוד לחזור לחיים תקינים ככול שניתן. יש לך מסר עבור אותם אנשים בפרט? או עבור החברה בכלל?
"בהחלט כן. קודם כל, חשוב לי מאוד לציין, כי אפשר וניתן לחיות על כסא גלגלים. החברה, לצערי, רואה את הנכים כאנשים מסכנים שצריכים לשבת בבית. החברה היא זאת המדגישה את הנכה כשונה ואחר. נכה הוא אדם רגיל, רק עם כסא גלגלים. זה הכול.

באחד הימים, הייתי בביקור בבית שמש במרכז 'ביג', שם נתקלתי בתושבת העיר, שאינה מכירה אותי אישית, אלא היא רק מכרה של בני המשפחה. כשהיא ראתה אותי, היא פנתה לעברי ואמרה לי: "אוי יופי ליאת, כמה טוב שאת יוצאת מהבית". נפגעתי מתגובתה ואפילו כעסתי. מדוע אינני צריכה לצאת מהבית? אני רוצה שאנשים יבינו, שלאנשים נכים יש חיים מלאים ויכולים להיות להם חיים מאושרים אפילו יותר מאנשים בריאים! מבחינה אישית, החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולא לרחם על עצמי. החלטתי לחיות חיים יפים ומלאים.

החלטתי לא לבכות כי ביום שאבכה אפסיד יום מהחיים ואותו יום לא יחזור. יש לי משפחה מדהימה וחברים מדהימים וכלב פודל מקסים בן שנה (שנכח בראיון והשתובב עימי, א.מ). אלוקים סוגר דלת ופותח אלף דלתות אחרות. אנחנו צריכים להודות לבורא עולם על כל יום ויום. לא לקחת את החיים כמובנים מאליהם, לדעת להעריך גם את הדברים שנראים פשוטים ובנאליים".

מה את מאחלת לעצמך?
"להמשיך ולהיות מאושרת".



"ליאת היא סמל להתמודדות אמיצה"
האב, איציק קובו, על בתו, ליאת:
"במהלך הטיפולים בבית החולים הדסה הר הצופים, ליאת התעלתה על עצמה. היא לא ריחמה על עצמה והסתכלה קדימה. היא החלה בתהליך השיקום, במטרה לחזור כמה שיותר מהר הביתה ולהתחיל להתמודד בצורה עצמאית ומירבית, ללא תלות בחסדי אחרים. יותר משחיזקנו אנו אותה, חיזקה היא אותנו ביכולת שלה לשדר אופטימיות של דרך חדשה, למרות הפציעה.

היא לא איבדה את התקווה, שהעתיד יכול להיות ורוד וטוב יותר ושנכות אינה סופו של העולם עבורה. כיום, היא בגישה שכסא הגלגלים משמש לה רגליים ויכול להובילה לכל מקום ולכל מטרה שאליה תחפוץ. חזרתי ואמרתי לה, בכל התקופה הקשה שעברנו, שעליה להביט רק קדימה ולא לאחור.

תודה לאל שליאת בחורה פיקחית ונבונה ובעלת מוטיבציה גבוהה. אנחנו מאמינים, כי הנכות היא בראשו של הנכה ושהוא חייב להישיר מבט לעבר העתיד. החיים חזקים מאיתנו ועלינו להתמודד עם כול מה שהם חופנים בחובם. ליאת לא נותנת לנו להרגיש שהיא נכה. בעניינו ועיניי רבים היא משמשת סמל להתמודדות אמיצה".

הכתבה פורסמה ב"שופינג מקומי" - www.sun4.co.il